החלטה בתיק רע"א 7886/13

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 13.10.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר שרון) בע"א 35026-05-12, בגדרו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו מיום 25.3.2012 של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ח' ינון) בת"א 31880/05, במסגרתו נדחתה תביעת המבקש בגין לשון הרע.

רקע והליכים קודמים

1.        ברקע הבקשה סכסוך בין אחים, שהיו בעבר גם שותפים עסקיים ופעלו גם באמצעות חברה, הם הצדדים בבקשה דנא, אשר ניהלו הליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה לקביעת זכויות בנכסים משותפים.

           המבקש הגיש לבית משפט השלום תביעה נגד המשיב ונגד בא-כוחו, עו"ד עמוס אילן, בו טען כי הוצאה דיבתו במספר הזדמנויות, שכל אחת מהן היא בגדר פרסום שיש בו לשון הרע: (א) בשני מכתבים לבנק דיסקונט (מיום 25.8.2004 ומיום 10.11.2004) שנכתבו על ידי עו"ד אילן. במכתבים אלו יש התייחסות לאי סדרים בחשבון העו"ש של החברה, לזיופים ולרישומים כוזבים במסמכי החברה. עוד נאמר באחד המכתבים כי המבקש סרב לפעול לפירוק מרצון של החברה. יוער, כי מרבית הטענות הופנו כלפי עו"ד אילן ולפיהן נטען, כי היה עליו לבצע בדיקות בסיסיות בטרם נשלח המכתב. כמו כן, נטען כי יש לחייב גם את המשיב שכן המכתב השני נשלח בשמו והוא אחראי באחריות שילוחית למעשיו ולמחדליו של בא-כוחו (מכתבים אלה יכונו להלן: הפרסום הראשון); (ב) נטען כי עו"ד אילן הוציא דיבתו של המבקש במסגרת פגישותיו עם מר אריאל אלמוג, נציגו של המבקש, בניסיון להגיע לפשרה (להלן: הפרסום השני); (ג) נטען כי המשיב פרסם בקרב סוחרים שעבדו עימם ובקרב עובדי החברה, כי המבקש ואחותו גנבו מהחברה (להלן: הפרסום השלישי). יצוין כבר עתה, כי ההליכים נגד עו"ד אילן נמחקו בהסכמה.

2.        בית משפט השלום דחה את התביעה. לעניין הפרסום הראשון, בית המשפט קבע כי אין בידיו כלים לבדוק האם הטענה שהמבקש זייף את חתימת המשיב היא חסרת שחר או לאו. עוד ציין בית משפט השלום לעניין זה, כי רק לאחר שניתן פסק דין בהליך אחר שבין הצדדים, ובחוכמה שלאחר מעשה, אפשר היה להגיע למסקנה כי ספק אם היה מקום להטיל דופי בהתנהגות המבקש שתוארה במכתב. לעניין הפרסום השלישי קבע בית המשפט, כי לא הוכח שהיה בו לשון הרע. נקבע כי הסוחרים לא הובאו בפני בית המשפט להעיד ואילו העדים שכן העידו מטעמו של המבקש אמרו בחקירתם הנגדית שהמשיב לא ציין בפניהם כי המבקש הוא גנב ושקרן.

3.        ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי. אשר לפרסום הראשון, נקבע כי מדובר במכתבים שנשלחו על ידי עו"ד אילן, שהתביעה נגדו נמחקה, לבנק בו התנהל חשבון של החברה. מעבר לנדרש צוין כי היה מקום לדחות את התביעה בנוגע לפרסום זה שכן הפרסום חוסה תחת ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה -1965 (להלן: החוק), הקובעת הגנה לפרסומים שנעשו תוך כדי הליך משפטי. נקבע כי הגנה זו הורחבה בפסיקה וחלה על מכתבים שנשלחו בשלבים הקודמים להליך המשפטי. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש כי יש לייחס למשיב את האמור במכתבים. נקבע כי לא ניתן לייחס למשיב אחריות לגבי דברים שהוא לא כתב ולא פרסם ואין לייחס לו אחריות שילוחית לגבי דברים שנכתבו על-ידי בא-כוחו. לא זו אף זו, נקבע כי בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום, המבקש ייחס למשיב הוצאת דיבה רק בגין המכתב השני, ולכן ניסיונו לייחס לו אחריות גם לגבי המכתב הראשון מהווה הרחבת חזית אסורה. כמו כן הוסיף בית המשפט, ולכך חשיבות רבה לשאלה אם יש מקום ליתן למבקש רשות ערעור, כי לאחר עיון במכתבים מסקנתו היא שלא ניתן לראות באמור בהם משום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק. אשר לפרסום השני, נקבע כי מדובר בדברים שנאמרו על ידי עו"ד אילן, שכאמור התביעה נגדו נמחקה, ודי בכך כדי לדחות את הערעור בעניין זה. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה יש לייחס את הדברים למשיב מאחר ומדובר בהרחבת חזית אסורה. אשר לפרסום השלישי, בית המשפט דחה את טענות המבקש, וזאת בקבעו כי מדובר בקביעות עובדתיות שאין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, ונראה כי הן מעוגנות היטב בחומר הראיות.

הבקשה

4.        לטענת המבקש, יש לקבל את בקשת רשות הערעור מכמה טעמים: ראשית, נטען כי למרות שהמקרה אינו עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה באשר למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, יש לקבל את בקשתו נוכח העובדה שבית המשפט לא עשה את עבודתו נאמנה בערעור. נטען כי הבקשה מעלה סוגיה נרחבת ועמוקה הנוגעת לאמון הציבור במערכת בתי המשפט. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי לא התמודד עם טענותיו ותיק המוצגים מטעמו תוך התעלמות מהדיון שהתקיים בערעור. בבקשתו מלין המבקש על קביעות שונות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר לטענתו אינן עולות בקנה אחד עם ראיות שונות, ומצביע על קיומן של סתירות. כך למשל, נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מהחלטה של המפרק בה נדחו ההאשמות של המשיב כלפי המבקש הנוגעות לפרסום הראשון, וכי בית המשפט לא נתן דעתו לעדותו של מר חליב בבית משפט השלום בעניין הפרסום השלישי. שנית, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי חלה ההגנה הכלולה בסעיף 13(5), זאת מאחר שהבנק מעולם לא היה צד להליכים המשפטיים בין הצדדים. לטענת המבקש, יש בקביעה זו הרחבה של ההלכה הקיימת והיא מנוגדת לכוונת המחוקק. לבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי לא ניתן לייחס את האמור במכתבים למשיב. לטענת המבקש, יש לקבוע כי במצבים בהם בעל דין מעיד על כך שהדברים שנכתבו על-ידי בא-כוחו, נכתבו על פי הוראתו המפורשת, יש לייחסם לבעל הדין השולח.

דיון והכרעה

5.        לאחר העיון בבקשה ובנספחיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף בלי שתתבקש תשובה. ידועה ההלכה לפיה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך באותם מקרים המעלים שאלה בעלת חשיבות ציבורית ומשפטית החורגת מעניינים הקונקרטי של הצדדים לתיק (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982)). סבורני, כי הבקשה אינה עומדת באמות מידה אלה, שכן בסופו של יום ממוקדת הבקשה בשאלה אם במקרה דנא, על נסיבותיו הספציפיות, אכן קמה חבות מצד המשיב כלפי המבקש בגין פרסום לשון הרע.

6.        בבקשתו מצביע המערער על סתירות לכאורה הקיימות בין חומר הראיות לבין קביעותיו של בית המשפט המחוזי. טענותיו של המבקש במישור זה הן טענות ערעוריות מובהקות, בגדרן הוא מבקש למעשה לערוך בחינה והערכה מחודשת של חומר הראיות בתיק. אף אם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אין התייחסות מפורשת לכל טענה ולכל ראיה שהובאה בפניו, הרי שאין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. יתר על כן, אף אם נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואיני אומר שכך, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי האמורה (ראו: רע"א 7699/12 המרכז הרפואי א.ג.מ מדיקל סנטר באר שבע נ' אלפסי (13.11.2012)).

7.        אשר לטענות השונות שמעלה המבקש בעניין הפרסום הראשון, ובפרט טענותיו בעניין פרשנות סעיף 13(5) לחוק וייחוס האחריות למשיב מכוח יחסי השליחות, הרי שלדידי אין מקום להכריע בהן במסגרת הבקשה שלפני. בית המשפט המחוזי עיין במכתבים ששלח עו"ד אילן, וקבע כי: "אינני סבורה כי ניתן לראות במכתב מיום 25.8.04 כלשון הרע לפי סעיף 1 לחוק. אמנם לא ניתן להתעלם מכך שמהאמור במכתב משתמעים מעשים שאינם 'כשרים', ומעשי זיוף .... , ואולם אין כל התייחסות מפורשת למערער, ואותם מעשי זיוף או מעשים שונים ללא הרשאה בחשבון לא יוחסו במכתב למערער, וגם אם יתכן וזו היתה כוונתו של כותב המכתב, הרי שהנמען - בנק דיסקונט, לא היה אמור להסיק זאת בהכרח מהכתוב" (פסקה 11 לפסק הדין). באשר למכתב מיום 10.11.2004, שלמעשה רק לגביו ייחס המבקש למשיב הוצאת לשון הרע, נקבע כי "עיון בו מלמד כי לא נאמר בו דבר העשוי להיכלל בהגדרת לשון הרע ... " (שם, שם). דהיינו, בית המשפט בחן את ה"פרסום" לגופו וקבע כי הוא אינו מהווה לשון הרע כמשמעו בחוק. השאלה, האם מדובר בלשון הרע אם לאו תחומה במקרה זה לדל"ת אמותיהם של הצדדים, אין לה כל היבטים עקרוניים או כלליים, ומשכך איני סבור כי יש מקום לבחנה בפעם השלישית. אגב, עיון בשני המכתבים מאשש בהחלט את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. כאמור גם ביחס לפרסום השלישי ההכרעה בתובענת המבקש התבססה על קביעות עובדתיות. נמצא, כי בלי קשר לשאלות המשפטיות שהמבקש הציג בבקשתו ולמסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא בשאלות אלה, דין בקשה זו להידחות שכן בכל מקרה ניתן היה לבסס את דחיית תביעתו של המבקש על קביעות עובדתיות שהן ספציפיות למקרה הנדון. 

           סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏כ"ה באדר ב התשע"ד (‏27.3.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il